יש ימים שהעולם נסגר. סופת שלגים עטפה את הכל, רחובות נעלמו מתחת ללבן והבית שהפך למבצר. אין יציאות, אין תוכניות, רק זמן וקור שמבקש מענה. לחם צ'דר חלפיניו ללא לישה. כפרי, מחוספס עם קרום עבה שמתפצח כששוברים אותו. מינימום מאמץ, מקסימום נוכחות.

קר בניו יורק. קר מאוד. קור שחודר להכל וגורם לנו להאט. אנחנו משתבללים יותר ויותר לעצמנו והמטבח הופך למקלט. בחדשות מדברים על סופש של שלג וסופות. ימים כאלה אני חוזרת אחורה. מרקים ופשטות. מרק גזר צלוי ושומר. מתיקות עמוקה, טעם אניס עדין וצלחת מהבילה. מהתנור אל הסיר, אדים שעולים ובית שמתמלא בריח וחום.

זהו. לא צריך להיות שף כדי להוציא לזניה מושלמת. היופי שלה טמון בכמה היא לא משתדלת. ככה היא התעוררה בבוקר. לזניה לא מתאמצת.

למה הוא מושלם לשבירת הצום? כי הוא קורה מהר, כי אפשר למצוא את כל המרכיבים במזווה וכי טעים סוף.

את המתכון מצאתי אצל HERMAN. הוא קרא לה פסטה רוצחת. כמה כללים מאד פשוטים. אחד. מחבת ברזל יצוק. שתיים. ספגטי ושלוש. שף קילר "רוצח" שלא מפחד לחרוך את הפסטה שלו. התוצאה? פסטה חריפה עם חלקים שרופים שהופכים את הפסטה לקריספית. פסטה אדומה שרופה. לא לבעלי לב רך.

עלי פילו, מבחר גבינות ויוגורט. בחוץ הוא קריספי בפנים הוא נימוח ואלוהי. הכנה זריזה ומאפה ריחני מוש-לם. מאפה שנורא מזכיר בניצה או טירופיטה. הכנה קצת שונה.

קראתם נכון. בייגלה, שיבולת שועל וריבה. נשמע לכם כמו שילוב רנדומלי? חכו כשתטעמו.

ראמֶן, היא מנת מרק אטריות יפנית מסורתית. היא מורכבת מציר עשיר, בליווי תוספות כמו ירקות, ביצים ואצות. בתחילת שנות השמונים הראמן הפך לסמל תרבותי יפני ולמאכל הלאומי של יפן. זה קצת מצחיק בהתחשב בעובדה שהאטריות מקורן בסין.

בטח שמעתם על לורד סנדוויץ. האגדה אומרת שאת הרעיון לארוז אוכל בין שתי פרוסות לחם המציא איזה לורד ממחוז סנדוויץ. אגדה אורבנית או לא, סנדוויץ היא המצאה שצריכה לעמוד ליד פלאפון, פינצטה וכפפות טרמיות.

יש לי קטע כזה שאני אוהבת תפוחים. מאד אוהבת תפוחים אבל, מתקשה לאכול אותם אפויים. ואז, כשאני טועמת אותם זה הדבר הכי טעים שאכלתי אי פעם. אמיתי. אני ליאת ואני לא ברורה.

נגמרו הניחושים מה נאכל לארוחת בוקר. עוגיית גרנולה שמכילה עולם שלם של בריאות. התמכרתי.

נמאס לילדים מסנדוויצ'ים לבית הספר? מקובל. יש לנו מיני מאפינס של ביצים וקוטג' עם ירקות שיהיו תחליף מושלם לארוחת עשר שלהם.

פוסט (POSST) הוא סוג של קינוח כוס שהתקשה. זה הפירוש המילולי שלו. הוא מגיע מהבריטים והשמועה אומרת שהמלכה הגישה את הקינוח ביום חתונתה. המרקם שלו הוא סוג של קרם חלק על גבול הפודינג. הוא סופר דופר פשוט לעשיה וכל אחד יכול לעשות אותו.

פעם ראיתי את האחיינית שלי טובלת פיצה בקוטג'. עכשיו אני יודעת כמה ישראלים אוהבים את הקוטג' שלהם אבל פיצה וקוטג'? היא אמרה שזה השילוב הכי מושלם שהולך לה בפה. אני כבר מזמן הפסקתי לתמוהה. מה לי קשישה עם טרנד עכשוויים. אז זהו. שהיא צדקה. רק במקום לטבול את הפיצה בקוטג' הכנסתי אותו לבצק.

כדי לאפות פוקצ'ה לא צריך להיות אופה מנוסה. צריך רק לדעת לקרוא מתכונים. קבלו מתכון לפוקצ'ה שמיימית מלאה בבועות מצופה ברוטב עגבניות ועגבניות חצויות.

אתם בטח תוהים. מה כבר יכול להיות סודי, בעוגת שוקולד פרווה. עוגת שוקולד עסיסית, לחה בטירוף ואחת הטעימות שתטעמו בימי חייכם. אז זהו. יש לי סוד שאני מוכנה לשחרר לכם.

פתחתי את המזווה וחיפשתי מה להעמיס לסלט בריאות משמתחיל בקצת פסטה וטונה בפחית. היה לבבות ארטישוק בצנצנת, היו עגבניות מיובשות, היה גם לימון כבוש במקרר. קצת (הרבה) ירוקים, אולי איזה מלפפון לקראנציות, בצל סגול (כי מה זה סלט בלי בצל) ורוטב לימוני בסיסי. וואלה. אנחנו מסודרים לצהריים (או לערב, או לבראנץ או כולל הכל)

איך אמריקאים אוהבים את הסוכריות שלהם. עוגית סוכר אמריקאית מצופה בסוכריות צבעוניות או סוכריות שוקולד, נחשבת לקלאסיקה במטבח האמריקאי. עוגיה בסיסית עשויה מקמח, חמאה, סוכר וביצה עם שוליים קריספיים ובפנוכו רך. ויש לה טריק קטן ששומר על לחות העוגיות לאורך זמן.

מסתבר, שפטוצ'יני הוא בעצם פטוצ'ינה (באמת). עוד מסתבר שפטוצ'יני אמיתי הוא בעצם ללא שמנת ושאם תחפשו אותו באטליה כדאי לכם לבקש Pasta in bianco. אבל מציאות לחוד ומה שאנחנו אוהבים לחוד. פטוציני אלפרדו 3 מרכיבים. כמו שאנחנו אוהבים.

הרעיון לעוגת שכבות פודינג שכבות נולד מקינוח שנקרא בננה פודינג. העניין עם בננה פודינג שיש לא מעט אנשים שלא אוהבים בננות. אז ראו בננה פודינג ללא בננות. טאדם!

אנחנו התרגלו לקונספט של עוגה שהיא מתוקה ועשויה לרוב מקמח אז למה שלא נשתעשע עם הרעיון ונעשה עוגה עשויה משכבות תפוחי אדמה והיא נוטה למליחות? טורטה תפוחי אדמה עם בלסמי וטימין מגיע עכשיו