חורף

פודינג לימון. קינוח פשוט עם אופי בועט. חמוץ מתוק. שלשה ארבעה מרכיבים, ערבוב עדין ומעט סבלנות. כי להיות חמוץ זאת לא טעות. להיות חמוץ זה אופי.

העולם מחוץ לחלון, הלבין בשקט והבית התמלא בריח חמים של קינמון. מיני סינבון רכים וזהובים, טבןלים בפרוסטינג שמנת שהילדים העמיסו וחיסלו עד תום הערב. בלי טקס ובלי חרטות.

יש משהו כמעט פואטי בסופת שלגים. היא מכריחה אותך לעצור. העולם בחוץ נקבר תחת שלג, הרחוב משתתק והשעון מאבד משמעות. מרק בצל הוא לא עוד מרק. הוא תרגיל בסבלנות. מרק שמזכיר שטעם עמוק לא נולד מרעש. הוא נולד מזמן.

בוא נדבר בשבחם של קינוחים זריזים. אלא, שלא דורשים קניות מיוחדות או רשימת מצרכים מפונפנת, זמן הכנה או טכניקה מסובכת. יש משהו מרדני בקינוחים זריזים. בעולם שמקדש מורכבות, שכבות וטכניקות, הם מגלים פשטות. קמח, ביצים, חלב ותפוזים. מחבת חמה וריח של חורף. לפעמים פשטות היא לא פשרה. לפעמים, פשטות היא בחירה.

אני מוצאת עצמי מדליקה תנור, פותחת מקרר ומנסה שלא לחשוב מדי. מאפה של קיפולים חופשיים. עליי פילו מתפצחים, תאנים מקורמלות, גבינת ברי נמסה ונגיעות דבש וטימין. תנור חם מול עיר קפואה.

טארט טוב הוא טארט שיש בו שכבה רכה, משהו פריך, משהו שנמס, משהו שמתנגד קצת. הפה אוהב סיפור, לא מונולוג. סלק דרמטי, גבינת עיזים חדה, בצל מתוק ואגוזי מלך פריכים. סיפור שנחזור לאכול אותו שוב.

קר בניו יורק. קר מאוד. קור שחודר להכל וגורם לנו להאט. אנחנו משתבללים יותר ויותר לעצמנו והמטבח הופך למקלט. בחדשות מדברים על סופש של שלג וסופות. ימים כאלה אני חוזרת אחורה. מרקים ופשטות. מרק גזר צלוי ושומר. מתיקות עמוקה, טעם אניס עדין וצלחת מהבילה. מהתנור אל הסיר, אדים שעולים ובית שמתמלא בריח וחום.

יש ימים שאין בהם מתכון מסודר, יש מקרר, יש סיר ויש "זה מה שיש". בלי חוקים, בלי מדידות בלי יותר מדי מחשבה, עם הרבה צבע, סלחנות ואפס טעויות. לפעמים זה כל מה שצריך. סיר וקצת אומץ לשחרר.

חורף, תפוחים ועוגה פולנית אחת שיודעת לעשות טוב על הלב.

עשינו בבלוג פאנל קייק בעבר. הפעם נגיש אותה בגודל צלחת להבדיל מכאלה שהן קטנות. מה זה פאנל קייק? פאנל קייק, זאת סוג של עוגה שתמצאו בכל שוק, קרנבל ויריד בארה”ב. היא עשויה מבלילה הנשפכת בזילוף דק וארוך, בתנועה סיבובית, לתוך שמן רותח ומוגשת עם הרבה הרבה אבקת סוכר. למה אני אוהבת אותה? כי היא קורת בשניות. מערבבים חומרים. מחממים שמן ומתחילים לטגן.

זה לא בדיוק לחמניות ולא בדיוק בייגלה וגם לא בדיוק ביסקוויט. אבל זה בדיוק מתאים לי.

אבא שלי אוהב אוהב את המילה לשדרג. כל פעם שהוא רוצה לשבח מאכל או מאפה, הוא עוטה הבעה רצינית, ואומר "זה משודרג". יענו החלה... רמה אחת למעלה. החלה? משודרגת. כל מי שמכיר אותי יודע שיש חולשה לממולאים. כל ממולא, ללא הבדל של ירק, מילוי או לאום. אני שבויה. לא מפלה אף ממולא אחד על אחר. קחו חלה ממולאת בבצל מתקתק שנמס בפה לשדרג לכם את היום.

בוקר טוב דובשניות. הילד הגיע בטיסה לחגים ונפשי מרוממת. החיוך לא עוזב את שפתי ונשמתי קלה. אז פינקתי אתכם במאפה מתוק יווני כי מה עושים אנשים מאושרים אם לא להאכיל אנשים אחרים?

למה הוא מושלם לשבירת הצום? כי הוא קורה מהר, כי אפשר למצוא את כל המרכיבים במזווה וכי טעים סוף.

זה נכון שלמרק קוראים Ash Reshteh אבל תכלס, זה פחות או יותר גירסה של מרק חרירה שאנחנו מכירים מהמטבח היהודי פרסי. הסוד הוא בעשבים. שימו המון. שימו מוגזם. כל הטעם של המרק מגיע מהירוק.

יש לי קטע כזה שאני אוהבת תפוחים. מאד אוהבת תפוחים אבל, מתקשה לאכול אותם אפויים. ואז, כשאני טועמת אותם זה הדבר הכי טעים שאכלתי אי פעם. אמיתי. אני ליאת ואני לא ברורה.

פוסט (POSST) הוא סוג של קינוח כוס שהתקשה. זה הפירוש המילולי שלו. הוא מגיע מהבריטים והשמועה אומרת שהמלכה הגישה את הקינוח ביום חתונתה. המרקם שלו הוא סוג של קרם חלק על גבול הפודינג. הוא סופר דופר פשוט לעשיה וכל אחד יכול לעשות אותו.

מתכון פשוט ללחם זריז שדוחפים בתוכו שאריות של גבינות קשות שנשכחו במקרר, מוסיפים להם כפיות פזורות של פסטו פה ושם, וקיבלתם מאפה חמדמד לשבור איתו צום במקלט השכונתי.

ואנחנו ממשיכים כדרכנו בקודש לחלל את המטבח האיטלקי. נתקלתי באינסטה באיזה ריל שמריץ איטלקים ששוברים להם את האטריה. דיי משעשע. ברור לי לחלוטין שאני נתפסת כבורה גמורה בדרכים איטלקיות, כל מה שאני יודעת זה שטעים לי. וזה. טעים. לי.

סקונס הם לחמניות חמאה מפורסמות שמגיעות מהמטבח האנגלי אירי, פשוטות מאד, בסיסיות מאד ומהירות הכנה. הם לא דורשים מערוך או מיקסר או התפחות. משמע, כל אחד יכול לעשות אותם בתנאים לא תנאים.

המקור של המתכון הוא רומני (Plăcintă cu Telemea) אבל יש לו כל כך הרבה גרסאות מיוון, תורכיה, בולגריה ואם להיות כנים, כל דרום מזרח אירופה. מה שנקרא חבל הבלקן. הוא פשוט, לא מתחכם וכאן יופיו.