יש מתכונים שמבקשים רשימת מצרכים ארוכה ויש כאלה שרוצים את זה פשוט. שני מרכיבים, קערה אחת, מחבת אחד. זה המתכון הכי נצפה אצלי בבלוג. זריז, בריא וטעים מהסוג שעובר בקבוצות וואט אפ או מפה לאוזן. לגמרי ליגת VIP.

יש משהו כמעט פואטי בסופת שלגים. היא מכריחה אותך לעצור. העולם בחוץ נקבר תחת שלג, הרחוב משתתק והשעון מאבד משמעות. מרק בצל הוא לא עוד מרק. הוא תרגיל בסבלנות. מרק שמזכיר שטעם עמוק לא נולד מרעש. הוא נולד מזמן.

טארט טוב הוא טארט שיש בו שכבה רכה, משהו פריך, משהו שנמס, משהו שמתנגד קצת. הפה אוהב סיפור, לא מונולוג. סלק דרמטי, גבינת עיזים חדה, בצל מתוק ואגוזי מלך פריכים. סיפור שנחזור לאכול אותו שוב.

קר בניו יורק. קר מאוד. קור שחודר להכל וגורם לנו להאט. אנחנו משתבללים יותר ויותר לעצמנו והמטבח הופך למקלט. בחדשות מדברים על סופש של שלג וסופות. ימים כאלה אני חוזרת אחורה. מרקים ופשטות. מרק גזר צלוי ושומר. מתיקות עמוקה, טעם אניס עדין וצלחת מהבילה. מהתנור אל הסיר, אדים שעולים ובית שמתמלא בריח וחום.

יש ימים שאין בהם מתכון מסודר, יש מקרר, יש סיר ויש "זה מה שיש". בלי חוקים, בלי מדידות בלי יותר מדי מחשבה, עם הרבה צבע, סלחנות ואפס טעויות. לפעמים זה כל מה שצריך. סיר וקצת אומץ לשחרר.

הסוד הכי חשוב במרק עוף שלא מספרים לכם הוא הציר. מה זה הציר? זה המים שיש במרק. שם מרוכז כל הטעם. לשם כל הירקות והעוף מגירים את הטעמים.

ראמֶן, היא מנת מרק אטריות יפנית מסורתית. היא מורכבת מציר עשיר, בליווי תוספות כמו ירקות, ביצים ואצות. בתחילת שנות השמונים הראמן הפך לסמל תרבותי יפני ולמאכל הלאומי של יפן. זה קצת מצחיק בהתחשב בעובדה שהאטריות מקורן בסין.

בטח שמעתם על לורד סנדוויץ. האגדה אומרת שאת הרעיון לארוז אוכל בין שתי פרוסות לחם המציא איזה לורד ממחוז סנדוויץ. אגדה אורבנית או לא, סנדוויץ היא המצאה שצריכה לעמוד ליד פלאפון, פינצטה וכפפות טרמיות.

נמאס לילדים מסנדוויצ'ים לבית הספר? מקובל. יש לנו מיני מאפינס של ביצים וקוטג' עם ירקות שיהיו תחליף מושלם לארוחת עשר שלהם.