ללא גלוטן

מה שמהמם במתכון הזה, שאי אפשר לטעות. פשוט אי אפשר לטעות. כי מה יש לנו פה. פרוסת כרוב. שמן זית, תבלינים תנור. כאילו דאאאא.

מרק חמוץ חריף, בדומה להרבה מתכונים אסייאתים אחרים, הוא בעל רשימת מצרכים, שיכולה להיות ארוכה אבל העשיה זריזה שלהם מאד.

יש את אלה, שמאמינים, שריבת תותים בסופגניה, צריכה להיות תעשיתית ובעלת צבע זרחני. הפוסט הזה הוא לא בשבילכם.

הילדים שלי מעולפים על עוף מתוק חריף. הם לא נרגעים עד, שהאצבעות הדביקות שלהן לא נחות והשפתיים שלהם מזכירות את אבו נפחא.

אין לי הסבר לחיבה שלי לירק השנוי במחלוקת, כרוב ניצנים. אולי זה השיוך למשפחת הכרובים עושה אותו אטרקטיבי,

הנה לכם מתכון קל זריז שמשתמש בכל ירקות העונה. יש בו מתיקות, חרפריפות ומליחות מתונה.

פרוסות תפוחי אדמה עם מעט פרוסות בצל בינהן, שוחות גב בבריכת בשמל וגבינה. מה עוד צריך הילד? אה. כן. סכין ומזלג בבקשה.

החורף מאותת אותותיו וזוהי שעתן החפוזה של פשטידות העונה. שזה אומר הבו לי לראות איזה שאריות יש לי במקרר ואיך אני ממחזרת אותן. כמו חצי כוס אורז

שתי נקודות זכות יש למרק הזה. את גרגריי התירס חורכים בתנור, ונותנים לו טעם של גריל. אנחנו טוחנים את הגרגירים עם קרם קוקוס במיקסר

פופאובר, הוא מאפה, שמזכיר פחזנית. קריספי בחוץ, ובפנוכו, בעל כיס גדול של אויר. הגדולה של הפופאובר, שכשמו כן הוא, קופץ ונשפך מעל לתבנית,

איתן קרא להם סוכריות. אני קראתי להן בטטה צלויה פעמיים, בכלום עבודה. תעשו. תטעמו ותחליטו לבד איזה שם יותר הולם אותן. רמז. כל התשובות נכונות.

קשה להתעלות מעל עוגת התפוזים הקלאסית. אמיתי. זאת עוגה מונומנטלית. כשאומרים עוגה נצחית, אומרים עוגת תפוזים.

במסגרת הטיולים שלי מחוץ לעדות ספרד, נתקלתי במתכון של קוגל תפוחי אדמה, כיאה למסורת אשכנז. בדומה למילחמה בין טוניס למרוקו, יש אלף ורסיות לקוגל

תוספת צד זריזה, זירו עבודה לשולחן חג ותוצאה הורסת. כמה פשוטה, ככה חכמה. עגבניות שרי צלויות בשמן זית, זרעי כוזברה ורוזמרין לתענוג בצבע.

אלו העוגיות הכי מהירות שיצא לי להכין. קצת לערבב ולגלגל, ממש ככה. המקור שלהם מגיע ממרוקו ויש להם כמה ורסיות,

העקרון הוא נורא פשוט. שתיי כוסות ירק מגורד, סחוט מנוזלים, פלוס חצי כוס קמח חומוס שווה קציצת קישואים. טוב אני מרמה. תוסיפו שתי כפות מים.

הנה לכם הצעה לארוחת ערב קלילה, שלא יושבת עד מחר בצוהריים וטרייה, שנותנת לחומרי הגלם לדבר. תצמידו לה רוטב חרפריף מתוק וקיבלתם אסיאתי קלאסיקה.

אני בעד טחינה, ממוטטת על טחינה. אני מאמינה, שטחינה היא נקטר אלים וצוף מדבר, נוזל חיים ומעיין נעורים. אין על טחינה, טחינה היא השוס.

צלחת של אורז בר עם עגבניות שרי וקייל, גבינת מוצראלה, שהתחפשה לבורטה, וקיבלתם עיסקת וי. איי. פי. של מנה קלילה ביום חם חם.

אני יודעת, שקינוח אבוקדו מאתגר קונספטואלי, אבל אלה, שעדין קוראים את הפוסט, מסוקרנים לא פחות. גלידת אבוקדו, ללא מכונת גלידה.

פבלובה היא קציפת ביצים עם סוכר, אפויה, עם מעטה פריך ומרכז דמויי מרשמלו. היא רק ניראת כמו איזה ביג שוס אבל, למעשה היא ענין פשוט להפליא