פודינג לימון. קינוח פשוט עם אופי בועט. חמוץ מתוק. שלשה ארבעה מרכיבים, ערבוב עדין ומעט סבלנות. כי להיות חמוץ זאת לא טעות. להיות חמוץ זה אופי.

העולם מחוץ לחלון, הלבין בשקט והבית התמלא בריח חמים של קינמון. מיני סינבון רכים וזהובים, טבןלים בפרוסטינג שמנת שהילדים העמיסו וחיסלו עד תום הערב. בלי טקס ובלי חרטות.

יש משהו כמעט פואטי בסופת שלגים. היא מכריחה אותך לעצור. העולם בחוץ נקבר תחת שלג, הרחוב משתתק והשעון מאבד משמעות. מרק בצל הוא לא עוד מרק. הוא תרגיל בסבלנות. מרק שמזכיר שטעם עמוק לא נולד מרעש. הוא נולד מזמן.

קוראי המסורים מכירים את חולשתי לעוגת טירמיסו. המדור כבר פרסם שתיים לפחות, ואם יורשה לי, הן נחלו הצלחה לא קטנה. משום כך, חשבתי להכניס אותן לקופסת פח קטנה (חדשה!) או לחילופין למארזים קטנים של עוגות, ולפזר אותן בפורים כמשלוח מנות. לא יודעת מה איתכם אבל אני רוצה להיות חברה שלי.

בוא נדבר בשבחם של קינוחים זריזים. אלא, שלא דורשים קניות מיוחדות או רשימת מצרכים מפונפנת, זמן הכנה או טכניקה מסובכת. יש משהו מרדני בקינוחים זריזים. בעולם שמקדש מורכבות, שכבות וטכניקות, הם מגלים פשטות. קמח, ביצים, חלב ותפוזים. מחבת חמה וריח של חורף. לפעמים פשטות היא לא פשרה. לפעמים, פשטות היא בחירה.

ענבים. הפרי הכי שכיח, הכי נישנושי שיש והכי מגיע בסוף הארוחה, כקינוח. עם קצת שמן זית, מלח, פלפל ומכת חום בתנור, הופך להיות שחקן מפתיע. החום מקרמל, הסוכר מתרכז, הקליפה מתקמטת והטעם הופך עמוק.

אני מוצאת עצמי מדליקה תנור, פותחת מקרר ומנסה שלא לחשוב מדי. מאפה של קיפולים חופשיים. עליי פילו מתפצחים, תאנים מקורמלות, גבינת ברי נמסה ונגיעות דבש וטימין. תנור חם מול עיר קפואה.

טארט טוב הוא טארט שיש בו שכבה רכה, משהו פריך, משהו שנמס, משהו שמתנגד קצת. הפה אוהב סיפור, לא מונולוג. סלק דרמטי, גבינת עיזים חדה, בצל מתוק ואגוזי מלך פריכים. סיפור שנחזור לאכול אותו שוב.