כבר מלא מלא זמן שריירתי מעל הסיור קולינארי של נורית פורן, האישה והידע. מלא. עכו, עיר נמל טיפוסית מלאה בדגים ומאכליי ים, חומסיות, פאלפליות ושווקים הומיי אדם, חומות העיר, מוזיאונים, חופים, נמל הדייגים, מרינה, מסעדות. איך אפשר לטעות בכל השפע הזה? כמו כן, ידעתם שעכו הוכרזה על ידי אונסקו כעיר לשימור מורשת עולמית? טוב גם אני לא.
נפגשנו בנמל בשבת שמשית לחיבוק דוב של נורית. נורית היא מעיין נובע לעכו, החיבור שלה לאנשים הוא ברור ואמיתי והוא לוקח כמה דורות אחורה אבל מה שחשוב שהיא נותנת במה לאותם אנשים. כל אחד ואחת מהם סיפר על עצמו ולא נתן שנורית תספר בשבילו שזה מהמם בעיניי. לפעמים כל כך הרבה דברים הולכים לאיבוד בתוך התרגום וכאן היתה לנו הזכות להכיר אותם יד ראשונה.
אחריי צייסר ליקר ליצ'י מסורתי של 10 בבוקר, פתחנו את הטור אצל ערין. ערין אבו חמיד כורדי שערקה משוק העבודה לתשוקה גדולה יותר. בישול. וכל אישה שתצבע את המקום שלה מלמעלה עד למטה בכחול, זאת אישה שאני מאוהבת בה עוד מבלי לגעת בצלחת.
ואז היא הוציאה חומוס וסלטים חמים ומרק אורז עם יוגורט וחצילים ואת כל הירוקים העונתיים האפשריים ואני נפלתי שדודה. זה היה טעים ברמות פליליות. בושה. חוץ ממספר אינסופי של חומוסים שערין הוציאה, ביו השאר היא הוציאה את הבישול העכואי מהמטבח הביתי והכניסה אותו למסעדה. שזאת מהפכה לא קטנה, כי מה פתאום אנשים יאכלו במסעדה משהו שהם יכולים לאכול בבית.
ערין ידועה במשוו'שה שלה אבל אני שלא שופטת גדולה של משוו'שה, אני שופטת גדולה בכמה מהר אני מסוגלת לחסל צלחת. תרשו לי לומר לכם השולחן נראה כמו אחרי קרב.
משם נדדנו בסמטאות עכו למאפיה של אבו עדנאן. יש לו את התנור האחרון שפעיל בעכו. האיש עושה פיתות כבר 60 שנה. בדרך חלפנו על אמן מקומי שמעטר את הססמאות העתיקות בצבעוניות שלא היתה מביישת שום מוזיאון פריזאי.
אם יש משהו שאלוהים המציא זה פיתה עם זעתר. נקודה. ופיתה טריה שיוצאת מהתנור זה מישלן. ופיתה טריה שיוצאת מתנור עם אש חיה זה שלוש נקודות גן עדן.
(עכו את מפתיעה אותי. טונות של סטייל ואופי. מוינטאז' קסום לקירות אבן עמוסות בפופ ארט צעיר וצבעוני)
בחנות התבלינים של מרואן, אחרי שזה מזג לנו קפה שחור, קבלנו הרצאה קטנה על תבלינים, מהיכן הם נדדו, איך נראה צמח התבלין בטבע (דוגמת הסומק), למה להזהר מתבלינים צבעוניים יתר על המידה שמריחים מחומצת לימון ואיך חשוב לשמור על התבלינים בצנצנות סגורות. קניתי טונות של תבלינים. בטח קניתי. אמריקה לא מלכה בתבלינים שלה.
בואו נדבר קצת על פטמה. עוד לפני שנכנסנו לביתה של פטמה, התקווצץ לי הלב קימעה. הכניסה, הגינה, החצר הפתוחה והנקיון המופתי הזכירו לי את בית סבתא.
יש סיבה למה אין כמעט תמונות של אוכל אצל פטמה. זה השלב בו זרקתי את המצלמה (הנחתי אותה בעדינות) התנצלתי נוראיות בפני כלום והתנפלתי כמו אחרון הרעבות על האוכל שלה. כאלו אין מחר (באמת אין מחר עם האוכל של פטמה) הוא פשוט נמס לי בפה, פוצץ לי את החושים ובלוטות הטעם ולא השאיר שום מקום במוח חוץ מאו', והו', ואוח', וינעל העולם איזה אוכל.
אוכל לא חוקי בעליל. עליי הגפן, הפאטייר, המרק החמוץ והסיר הגדול שהופכים לתיירים האומללים את החיים לפני פטמה ואחרי פטמה. שמיימי, אלוהי ומעדן אלים בכפיפה אחת. אחרי פיסגת פטמה נדדנו חזרה אל השוק.
נמזג מרק ודגים ויצאה הכנאפה. (נכון שהוא דומה שתיי טיפות דבש לאבי לוי?!)
אתה אומר. שניה. יש לנו כנאפה. יש לנו בייגל בערך ירושלמי. למה לערבב? אבל מה שאתה באמת צריך לשאול זה למה לא לערבב? צ'מעו. גאוני. הכנאפה רכה ברובה, חמה, נוטפת סוכר ואז בא הבייגל, פריך וקריספי עם מליחות. גאוני.
נורית. היה אליפות. היה אש. היה נורית. תודה אישה יקרה.
את נורית תוכלו לפגוש פה לחיבוק וצ'ייסר