הדבר הכי קרוב לאופרה בבית בו גדלתי, היתה אופירה הבת דודה שלי וגם שם הזיקה היא רק בשֵׁם, כי אופרה היתה רחוקה מאיתנו כמו גפילטפיש ממרק עם חילבה. אנחנו יכולים לדבר אידיש עד מחר אבל דג גם מתוק, גם קר לא יורד טוב בגרון. זה לא שהנחנו תקליט על הפטיפון שלנו מידיי שעת דימדומים ופצחנו בריקוד סלון סוער, אנחנו, היינו עסוקים בלחם.
את משבצת התרבות מילאה הטלוויזה ואם להעיד, באותם שנים עשתה את עבודתה נאמנה. בשנות השבעים כשבטלויזה מלך ערוץ בודד, שידרו שעשועון טריויה של מוסיקה קלאסית, הייתי ישובה בסלון מהופנטת מצלילים שהיו זרים לאוזניי, מנסה לפענח את סוד הזרות והקסם. אני זוכרת יום אחד בונגנו קטע פסנתר ללא קול והמתחרים התבקשו על פי תנועות האצבעות לנחש מהי היצירה. ילדה קטנה אחת צרחה כל כך חזק כשהיא הצליחה לנחש את הצלילים לפני כולם. זה היה המוסיקה שליוותה את אוטו הגלידה של השכונה.
בערוב השנים הסקרנות גברה עליי, בית האופרה נפתח בתל אביב ואני רכשתי במיטב כספי הדל את הכרטיס הראשון שלי ל“אהבה לשלושה תפוזים” של סרגיי פרוקופייב. בדיעבד זאת היתה אופרה מצוינת להתחיל איתה. היא קומית, קלילה ונטולת פאתוס.
ידיד שליווה אותי להופעה איחר להגיע ואני נכנסתי להתיישב לבד. מיותר לציין שמעטה של חשיבות תרבותית אפף אותי כשנגעתי לפרוקופייב בתפוזים אבל אם להתרצן היתה מידה לא קטנה של הנאה מעורבת. האופרה ענתה על כל הסטריאוטיפים המתבקשים. הייתה גברת שמנה עם טונים גבוהיםוהיתה מקהלה רבת משתתפים, אבל יותר מכל היה עמוד גדול ומאסיבי שהסתיר לי רבע שלם של הבמה.
כרטיס לאופרה במשכורת צנועה של מעצבת גראפית במשרד פרסום לא נחשב לא מקנה מושב בשורות הראשונות ואחרי מתיחות צוואר לימין ומתיחות צוואר לשמאל, גיליתי מתחתי אוצר בלום. שתי שורות ריקות לגמרי. שערוריה. הנה אני נלהבת ונלהטת והנה הן. שתי שורות מושבים. רקים.
תחת מעטה החושך התגנבתי לקדמת הבמה לשתי השורות הללו והתיישבתי לי מבושמת משיכרון ההצלחה וזריזות המחשבה ובעודי מתרווחת לי במושבי החדש, מפיצה אדי שכרון מזוייפים זרקור של אלפיים וואט אור נדלק עליי ומעלי, ממש מעל ראשי, אני רואה זוג שדיים עצומים שבמקרה גם מחוברותלגברת שמנה ששרה. בתוך ספוט של אור ענק וברור, ראה כל בית האופרה על יושביו איך כלואים להם גברת אחת שמנה בתפקיד הראשי, מערכה מספר שלוש, ודמות קטנה מצונפת מנסה להצטמצם אל תוך מושבה, עם מבט אימה זרוע על פרצופה. יפ. סה מואה. ליאת עוקשי. אופרה ראשונה ושלושה תפוזים של פרוקופייב.
לקח לי עשר שנים להתגבר על הטראומה ממושבים רקים ואופרות.