פעם אחת היתה ילדה שקראו לה קיזי. והיא שנאה את השם שלה.
הקיזי הראשון שיצא לחלל האויר היה בחצר בית הספר. הוא היה רעיל וארסי ורצה להכאיב לה. "סתמי יא קיזי אחת” הם אמרו והחיוך שלה רעד. היא ניסתה לבטל את השם ולהשתמט ממנו אבל הוא הכה שורשים. "כן את קיזי. ואבא שלך הוא קונטה קינטה". ולא היה שם פאר בלהקרא בת של עבד, שגררו מכפר באפריקה והוא הקיא כל הדרך לאמריקה.
פעם אחת היתה ילדה שקראו לה קיזי והיא נשארה בבית שלושה ימים אפילו שאמא שלה אמרה לה שזה כבוד לא קטן להקרא על שמה של שחקנית ושתיהן ידעו שהיא משקרת. ואחרי שלושה ימים, גם קיזי ידעה שכדאי לה לצאת מבית כי אף אחד לא מעריך את סרבנותה לנוכח שמה החדש וגם לא רואים לה את האומללות במיטה.
פעם אחת היתה ילדה בשם קיזי, שחזרה לבית ספר עם שם, שאמא שלה לא בחרה לה וכשהראשון שקרא לה קיזי ורצה לתת לה להרגיש רע קיבל חיוך מתריס ועיניים רושפות. "כן קיזי” היא אמרה "וקיזי הוא שם יפה ולאף אחד אין שם קיזי וגם שום שם לא נשמע כמו קיזי." היא אמרה וקפצה את אגרופיה "לא מיכל ולא רעות, עם צלילים שלמים ועגולים של מלכות כיתה או רויטל ודנה שאף אחד לא זוכר בסוף השנה, אלא קיזי, שמגרד את הלשון ומטפס על כל המקבילים בהפסקה."
ולאט לאט הגב של קיזי התחיל להתיישר וגם הכתפיים שנשאו את השם קיזי התחילו להתרגל לשם החדש וקיזי לא נשמע זר או נוכרי או מעליב או קיא של ספינות בים.
וילדים התחילו להתקשר אליה הביתה ולומר “אפשר לדבר עם קיזי?” ואבא שלה היה חוזר בתמיהה “קיזי?" ולקיזי היה קופץ תלתל או שניים כשהיא היתה אוספת את האפרכסת.
הרבה שנים קיזי היתה קיזי. המון.
עד שהיא הפסיקה להיות קיזי כי היא התחילה למלא קורות חיים והחיים נהיו רצינים מידי מכדי להקרא קיזי בישיבות משרד של מנהלים.
ורק לפעמים כשהיא יושבת בבית שלה באמריקה הרחוקה עולה לה קיזי על שפעת תלתליה וברכיה השרוטות ועיניה המתריסות. והיא לא מצליחה להחליט אם הסיפור הוא עצוב או מצחיק. היא רק יודעת שאין שם כמו קיזי.