הדבר הכי חכם שעשיתי השבוע (חוץ מהבראוניס שעועית. בואו) היה לקחת את הסיור של Yaara Keydar במטרופוליטן. הסיור הוא סקירה במסע הזמן – אופנה דרך אמנות, שבוחן את הקשר בין אופנה, פוליטיקה, כלכלה, מגדר וזמנים קיצוניים באופנה. דרך יצירות אמנות מרהיבות, מיוון ורומא דרך אפריקה, ימה״ב, הרוקוקו והמאה ה-19. למדנו מה זה ירוק רעל, תלית שכולה תכלת, הכובען המשוגע, למה לקחת טבליות ארסן ומי זאת מאדם איקס. יערה שלנו היא אוצרת והסטוריונית אופנה, שזה בדיוק מה שאמא שלי רצתה שאני אהיה כשאהיה גדולה, מיד אחרי המוכרת פאלפל. זה ברור שהמטרופוליטן הוא בית שני שלה, כי ראיתי פינות חמד שרק אנשים שחיים שם מכירים. כמו הספה היחידה באגף של לימן שאפשר לשבת עליה במוזיאון מבלי ששישה בולדוגים יקפצו עליך לפני שאתה נהפך לשישקבב. לשבת על ספה, מול אח ולנשום עמוק את כל השמיימי שסביבך. וכל הפורטרטים מסתכלים עליך ואתם עליהם ואתה לא יודע למי נעצרת הנשימה. וכל הספרים שדפדפת בתיכון, אלה שנראו לך מיבשת אחרת, מזמן אחר, לא מחיים שלך. אלה. תלויים לך בגובה עין.
וככה אתה חולף על פני האוצרות הכי גדולים על הכדור הזה. בנונשלנט של דגה ומונה וגויה ורמברנט וגוגן ואתה טובע. אתה טובע בעושר הזה של אדם ואלוהים והוא אינסופי. וכל הזמן הזה אתה ממלמל לעצמך. אני חי בפאקינג מקום הזה. אני חי.